שוב הריסות בתים באל-ולאג'ה

ברגעים אלו מבצעת ישראל הריסות בתים בכפר, בחלק שסופח לירושלים. ישראל מעולם לא סיפקה בדל של שירות לכפר ואפילו לא העניקה מעמד תושבות למאות האנשים שחיים בשטח שסיפחה. אבל הריסות בתים שנבנים ללא היתר רק בגלל שישראל מנעה את אישורה של תכנית מתאר לכפר, את זה ישראל מתעקשת לעשות.

ההריסות הבוקר כואבות במיוחד. בשבוע שעבר ישראל חידשה את העבודות לבניית גדר ההפרדה מסביב לכפר. הגדר תנתק את הכפר מישראל, גרמה נזקים אדירים למטעים שמהם מתפרנסים אנשי הכפר וגוזלת מהם 1,000 דונם שיישארו מהצד הישראלי של הגדר ויהפכו לגן לאומי בו יטיילו ויבלו ישראלים. ישראל מקימה חיץ בינה לבין הכפר ובכל זאת מתעקשת "לשמר את הקשר" בדמות המעשה האכזרי של הריסת בתים. עשרות משפחות בכפר חיות בבתים שמרחפת עליהם סכנה של הריסה.

ההריסות מתבצעות כעת. מדובר בלפחות 3 בתים. לפחות שלוש משפחות שיאבדו את ביתן. עדיין מוקדם מדי והפרטים יתבהרו בהמשך היום.

אולם המהות ברורה כבר עכשיו:

ברורה הרשעות של מדיניות ההריסות. בולאג'ה, במזרח ירושלים וברחבי שטחי C. בשנתיים האחרונות ישראל הורסת בתים בקצב שלא נראה כמותו בעבר. שנתיים שבהן אלפי אנשים איבדו את בתיהם בהריסות שכל מטרתן גירוש של אוכלוסיה אל המובלעות של שטחי A ו-B.

ברורים היאוש אבל גם האדישות של אנשי הכפר שכבר אין להם כוח להתמודד עם האלימות שמופעלת נגדם וגם אין להם תקוה לשינוי חיובי באופק כלשהו. בניית הגדר, ההריסות, גזל האדמות – כל אלו מתקבלים בהכנעה, ללא ניסיון של התנגדות וללא התארגנות קהילתית שתקהה במשהו את המכות הניחתות.

וברורה גם אטימות הלב שלנו הישראלים. אטימות שהדבר היחיד שמתחרה בה זו הזחיחות של "העם המוסרי ביותר בדמוקרטיה היחידה …". אנחנו לא רוצים לדעת, בקושי מושכים כתף ואם בכל זאת יאלצו אותנו להתייחס לפשעים הללו, רבים מאיתנו ימצאו איך להאשים את הקרבנות. את ולאג'ה רואים היטב מגילה, מלחה, עיר גנים, גבעת משואה, קטמונים, עמינדב, עיר גנים וטלביה. עשרות אלפי ירושלמים יצאו הבוקר מהבית, יביטו לכיוון שבו נמצאים ולאג'ה והבתים שנהרסים עכשיו, ולא יראו דבר.

ככה זה נראה הבוקר בולאג'ה.

 

 

בעבר ישראל לא נהגה להרוס בתים בשכונות הירושלמיות שנותקו מהעיר בידי גדר ההפרדה. רשויות המדינה נעלמו מאזורים אלו לחלוטין, אינן מספקות להן שירותים ו"הגזר" היחיד במצב הקשה שנוצר כתוצאה מכך הוא שגם אין הריסות בתים.

אלא שמדיניות זו השתנתה לפני שנה. תחילה בולאג'ה, שם בין אפריל לאוקטובר 2016 חולקו צווי הריסה לכ-30 יחידות דירות ולאחר מכן באזורים נוספים כמו קלנדיה והחלק הירושלמי של חיזמה שכמו בולאג'ה סופחו לירושלים ב-1967 אך גדר ההפרדה מנתקת מהעיר.

חודשו העבודות לבניית גדר ההפרדה באל-ולאג'ה

אתמול חודשו העבודות בתוואי גדר ההפרדה בכפר. העבודות שהחלו באפריל 2010 הופסקו בפתאומיות בתחילת 2013 ומאז לא חודשו. עד להפסקת העבודות הוקמה חומה לאורך כקילומטר מהכניסה לכפר ועד לקו הסיפוח שחותך את הכפר. אתמול, אחרי הפסקה של 4 שנים הועמדו מספר מטרים של גדר גבוהה בהמשך לחומה.

מן הסתם הקמת הגדר תימשך כעת. רוב התשתית של המכשול כבר הוקמה ומה שנותר הוא להעמיד גדר אנכית לאורך כ-2 קילומטר מסביב לכפר. דבר זה צפוי לארוך מספר שבועות. עם השלמת הגדר הכפר יהיה מוקף מכל עבר כמעט. הצד המערבי של הגדר אמור להישאר פתוח וללא גדר אולם בכיוון זה נמצא הכביש בין ירושלים להר גילה שמהווה מכשול משל עצמו.

עדיין לא ברור מה יקרה באזור הצפון מערבי של הכפר. שם, במקטע של כ-500 מטר עבודות התשתית לא הושלמו וממידע שהגיע אלינו הדבר נוסע מבעיות הנדסיות לא פשוטות.

הגדר תנתק את גישתם של אנשי הכפר ל-1,000 דונם של אדמות פרטיות. באדמות אלו יש שטחים נרחבים של טראסות חקלאיות יפהפיות, אדמות מרעה וכן את מעין עין חניה הגדול. כל אלו הפכו, במקביל לעבודות על הגדר לגן לאומי שעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים הכריזו "לרווחת תושבי ירושלים".

ישראל טוענת שהגדר היא צורך בטחוני. מדוע אם כן התמהמהה המדינה עם השלמת המכשול הזה משך שנים? האם זה מקרי שחידוש העבודות על הגדר מתרחש בד בבד עם  השלמת פיתוח מרכז המבקרים שנועד למשוך המוני ישראלים לאדמות שנלקחו מולאג'ה לטובת "הגן הלאומי"?

חידוש העבודות הוא מכה גדולה לאנשי הכפר. כליאתם בגדר שעוברת צמוד לבתיהם ואבדן הגישה לשטחים החקלאיים הן עוול משולל הצדקה.

מימין רואים את חומת הבטון שעומדת על אדמות הכפר כבר 5 שנים. משמאל, קטע הגדר שהועמד אתמול ושמגמד את החומה שבעצמה מתנשאת לגובה של מספר מטרים.

מימין רואים את חומת הבטון שעומדת על אדמות הכפר כבר 5 שנים. משמאל, קטע הגדר שהועמד אתמול ושמגמד את החומה שבעצמה מתנשאת לגובה של מספר מטרים.

מולאג'ה למטבח שלכם – משלוח שבועי של ירקות

לאחר הפסקה של שנתיים, משפחת ארבל מחדשת את משלוחי הירקות מולאג'ה. החל ממאי אפשר יהיה לרכוש ירקות טריים ובלאדיים, מחקלאי הכפר אל-ולאג'ה.

המעוניינים להיות חלק ממעגל רוכשי הירקות, מוזמנים לכתוב לנו.

נשמח אם תפיצו הלאה לחברים ומכרים.

היוזמה לרכוש ירקות מכפרים פלסטינים באזור ירושלים החלה  בשנת 2006 עם חקלאים מהכפר וואדי פוכין שליד צור הדסה, ומשם המשיכה עם חקלאים מהכפר אל-ולאג'ה הנמצא בחלקו בשטח השיפוט של העיר ירושלים.

הפרויקט מאפשר לתושבים בירושלים להנות מירקות טריים ונקיים יחסית מחומרי הדברה (במחיר סביר) ומבסס קשרים של שכנות טובה בין יהודים לפלסטינים החולקים איזור מחיה קרוב.

הירקות טריים (נקטפים באותו היום או בהפרש של יום מחלוקתם לרוכשים) וגדלים לרוב בשיטות של חקלאות מסורתית, או בחממות בכפר אל-ולא'גה. החקלאים מבינים שהימנעות מחומרי הדברה או דשנים כימיים חשובה לנו ונמנעים עד כמה שניתן משימוש בהם, אבל אין פיקוח או תו תקן ואין מחויבות לאורגניות מוחלטת. החקלאים גאים בתוצרת וישמחו להרחיב ולספק פרטים לגבי שיטות הגידול.

בכל שבוע מקבלים:
מלפפונים (בערך קילו וחצי)
עגבניות (קילו)
צרור ירוקים (שבוע נענע שבוע פטרוזיליה)
עוד 3 סוגי ירקות , לפי העונה. בקיץ בעיקר: קישואים (קטנים וטעימים), שעועית ירוקה, לוביה, חצילים, פאקוס, צרור צנון, פלפלים. בחורף: חסה, כרוב, כרובית, עלי סלק, תרד, בצל ירוק, פול ירוק

סוגי הירקות המתחלפים הם בגדר "הפתעה" בסל – לא ניתן לדעת בדיוק מה מקבלים בכל שבוע, אבל אם, למשל, קיבלנו שעועית שבוע אחד ,לא נקבל שעועית שבוע מיד לאחר מכן.

עלות סל/ארגז מלא – 60 ש"ח
עלות ½ ארגז – 35 ש"ח

בכל שבוע ביום חמישי אחה"צ\ערב נציג מבין המשתתפים בפרוייקט נוסע להביא את הירקות מצומת הר-גילה (10 דקות נסיעה מקניון מלחה) ומחלק אותם לארגזים. נקודת החלוקה נמצאת בביתה של משפחת ארבל בשכונת עיר גנים (ליד המפלצת). משם יתר המשתתפים אוספים את הירקות. בקיץ מומלץ להגיע לאסוף את הירקות  ביום ה' בלילה או ביום שישי מוקדם ככל האפשר, לפני שהחום מתיש אותם.

מידת הקשר עם אנשי ולאג'ה משתנה לפי העדפות אישיות  החל מאיסוף הירקות (פעם או פעמיים בעונה), לחיצת יד והחלפת מספר מילות ברכה בנקודת מפגש בכניסה לישוב הר-גילה ועד להכרות מעמיקה יותר, ביקורים ואף קשרי חברות.

למעוניינים, הפרויקט מציע (מלבד ירקות טעימים ונקיים)  גם השתתפות במסיק הזיתים של משפחות החקלאים בעונה, הבאת עודפי בגדים וצעצועים למשפחות מהכפר, ומפגשים אישיים. הקמת גדר ההפרדה פגעה קשות במרקם החיים באל-ולא'גה ויצרה נתק בין הכפר לשטחים החקלאיים. ניתנת לנו הזדמנות לפעול ולהראות, שמשני צידי החומה חיים בני אדם המבקשים ומסוגלים לחיות בשלום.

להצטרפות להזמנת ירקות, לשמוע עוד פרטים ולהבין איך מתחילים, כיתבו לנו.
נשמח אם תפיצו לחברים נוספים.
כאן אפשר לקרוא על הסיפור של הפרויקט, כיצד נולד מיוזמה של משפחת ארבל והתפתח.

להכיר שהיד

כתב: אביב

באוטו בבוקר אני שומע בחצי אוזן שחיילים הרגו פלסטיני שבאו לעצור באל-בירה. שעה אחר כך אני רואה שעיסא העלה לפייסבוק תמונה של באסל. "מוזר", חשבתי, "לא ידעתי שהם מכירים". קצת אחר כך ראיתי את הכיתוב שמודיע על עוד שהיד.

וואוו. באסל אל-אערג' מת. באסל אל-אערג' נהרג מ'אש כוחותינו'. הלם. הגוף שלי לא בדיוק רעד אבל ההלם הדהד בתוכו זמן ארוך. ניסיתי להמשיך לעבוד אבל התקשיתי להתרכז. כל כמה זמן התנשמתי. מלמלתי לעצמי. בסופו של דבר יצאתי מהמשרד להתאוורר קצת.

הופתעתי מעצמת התגובה שלי. הכרתי את באסל מהביקורים התכופים שלי בולאג'ה כפר מגוריו אבל הוא לא היה מהאנשים שהתידדתי איתם. אני לא חושב ששוחחנו אי פעם, לא פנים אל פנים וגם לא בפורום רחב יותר. לכל היותר "סלאם עליכום" כשדרכנו הצטלבו במקרה בכפר. יכול להיות – אבל אולי אני ממציא – בילינו פעם כמה שעות במעצר יחד אחרי עוד הפגנה נגד הגדר בכפר.
מסתבר שמספיק להכיר אדם הכרות שטחית מאוד כדי להזדעזע ממותו האלים.

כהרגלי, ברחתי לציניות. "ההרוג הפלסטיני הראשון שלי". "באמת האקטיביזם שלך כבר מזמן לא סיפק לך חוויות מוזרות. עכשיו תוכל להוסיף לרשימה זעזוע ממותו של פלסטיני חמוש שרצה להרוג ישראלים".

לפי הדיווח ברדיו, באסל ארגן קבוצה חמושה ותכנן לתקוף ישראלים (חיילים? אזרחים?). כשהחיילים הגיעו למקום המסתור שלו כדי לעצור אותו הוא ירה והם ירו (לא דווקא בסדר הזה). End of story. זה הדיווח הישראלי. בצד הפלסטיני מדווחים על הוצאה להורג. הגרסה הישראלית בהחלט יכולה להיות נכונה.

ובכל זאת ההריגה שלו מטלטלת אותי. ואחרי ההפתעה הראשונית ברור לי גם למה זה כך. וברור לי שהנה עוד תהום נפערה ביני לבין רוב הישראלים. שלא אצליח להסביר להם איך זה שההזדהות הלאומית הבסיסית כל כך לא מצליחה לטשטש ולהעלים את ההכרות האישית. הכרות אישית שטחית שעובתה בסולדריות של המאבק המשותף. "המאבק המשותף?! אתה אומר שאתה והמחבל הזה שותפים יא חתיכת בוגד?!". "המאבק שלנו היה לא אלים". "בטח לא אלים. בגלל זה הוא רצה לרצוח ישראלים".

באסל נהרג בן 31. כלומר, כשהיינו יחד בהפגנות בכפר הוא היה בן 24. בחור צעיר שהחייכנות שלו ושפת הגוף שלו תמיד נתנו לי רושם של בחור עדין אבל מבולבל. זו כמובן ההשלכה שלי עליו, הרי לא באמת הכרתי אותו. וגם הרבה ממה שאכתוב להלן הם הניחושים והדמיונות שלי.

המאבק נגד הגדר בולאג'ה היה צריך להיות אחד המאבקים המפוארים של ההתנגדות העממית והלא אלימה לכיבוש. 5 דקות מבית לחם ו-10 דקות מירושלים ההפגנות שהחלו בשנת 2010 היו יכולות לסחוף אליהן כמויות גדולות של ישראלים ופלסטינים. הכפר הקטן היה יכול לקבל תמיכה מהערים הגדולות שלידו שהיתה מעצימה את כוחו המוגבל. אבל תושבי ולאג'ה לא הצליחו להתמיד בהפגנות סטייל בלעין והמאבק דעך די מהר. וכך, הקפת הכפר בגדר התקדמה, אדמותיו שנותרו מצידה השני נגזלו לטובת גן לאומי והכיבוש שחונק את תושביו המשיך באין מפריע. נוכח הכישלון הצורב והמציאות החונקת מובילי המאבק היו צריכים להחליט מה הם עושים עכשיו.

באסל המשיך במאבק הלא אלים. הוא השתתף בפעולה שחיקתה את מעשיהם של ה freedom riders האפרו-אמריקאים: הם עלו לאוטובוס למתנחלים בלבד, הורדו ממנו בכוח ונעצרו, מה שאמור היה להוכיח שישראל היא מדינת אפרטהייד. אבל מה שבארצות הברית של שנות ה-60 היה מאבק אסטרטגי, המוני וארוך טווח נעשה בשטחים הכבושים כפרובוקציה חד פעמית של פחות מ-10 פעילים. קצת רעש ברשתות החברתיות ותו לא.

האם זה מה שקרה עם באסל? חוסר היכולת – הזמנית. תאמינו לי שהיא רק זמנית – של הפלסטינים לקיים מאבק עממי אפקטיבי הוביל אותו צעד אחר צעד, כישלון אחר כישלון לעבור למאבק מזוין? אני כאמור מנחש. במשך כמה שנים לא נתקלתי בבאסל עד שלפני כשנה שמעתי שהרשות הפלסטינית עצרה אותו יחד עם מי שנטען שהם חבריו לחוליה שתכננה לפגוע בישראלים. אחרי 6 חודשים בכלא הם שוחררו. מאז, ראיתי מספר פעמים בדף הפייסבוק של הכפר שחיילים ישראלים פרצו לבית משפחתו של באסל בולאג'ה באישון לילה. מאחר שלא מצאו אותו שם היו מסתפקים בלהפוך את הבית. ככה זה נמשך כחצי שנה עד שלשום בלילה.

לבאסל היתה לפחות חצי שנה להוציא לפועל התקפה חמושה על ישראלים. הוא ידע שבמוקדם או מאוחר ישראל תגיע אליו. אם כך, למה חיכה? או שאולי הסיפור יותר מורכב מהפשטנות של מבוקש פלסטיני פתח באש על כוחותינו שבאו לעצור אותו ונהרג? זה לא באמת חשוב.

במאבק נגד הגדר בולאג'ה היא לבאסל כמה וכמה שותפים שכמוהו נאלצו להמשיך הלאה כשהמאבק שניסו להוביל בכפר נכשל. שירין המרשימה והנהדרת הצליחה לקבל עבודה בחו"ל וכבר כמה שנים לא נמצאת כאן. פעיל אחר שאני אוהב אהבת נפש הפך לגבר מריר ועייף שאשתו סונטת בו שמאחר שהוא לא מביא כסף הביתה אין בו תועלת. כמה בחורים צעירים שהיו הכי עזי נפש בהפגנות ובוטים מאוד בשיח האנטי נורמליזציה שלהם מסתפקים עכשיו – עד שאישור העבודה ישלל מהם בשרירות כזו או אחרת – בלהיות פועלי בנין בישראל. ואחר משתמש בהכרה שזכה לה בשנות המאבק כדי לדאוג לביתו. עליהם לא ידווחו ברדיו הישראלי. ודאי שלא יסבירו שזה מה שקורה כשהצד החלש נכשל במאבקו הלא אלים: חלק יסתלקו, חלק יתעייפו, חלק יסתאבו וחלק יאחזו בנשק.

גם בלי להגיד את הדברים במפורש ישראל הרי נוהגת על פי אמרתו של אידאולוג הימין (ממנהיגי ארגון טרור בשעתו) ישראל אלדד "הרוצה להשלים יישב איתנו בשלום. הרוצה לעזוב יקום ויילך. הרוצה במלחמה – כל הכבוד וכל הכדורים". ("שלום" בתנאים ישראלים כמובן).

דפי הפייסבוק של חבריי הפלסטינים הוצפו אתמול בתמונותיו של "הגיבור", "הפדאאי", "השהיד המשכיל" באסל אל-אערג'. הצעיר פזור השיער והחולמני הפך בשבע השנים האחרונות לגבר מרשים עם מבט עמוק. החיוך נשאר גם נשאר.

המעבר של באסל לאורך 7 שנים, מפעיל במאבק העממי למי שאחז בנשק ונהרג מוות אלים הוא עוד תבוסה בשבילי. כמו גל הסכינאות בירושלים והענישה הקולקטיבית הקשה בחורף 2015, כמו המלחמות בעזה  – כל העשייה והפעלתנות שלי נשטפת כקליפה ריקה בשיטפון האלימות הזה. בולאג'ה, הכפר שנפשי נקשרה בו, יש עכשיו פצע פעור שאני לא יכול להתקרב אליו. אני חצי פוחד חצי משתוקק להגיע כבר לכפר ולראות את הכרזות עם פניו של באסל. מחייך.

לפלסטינים הורסים לישראלים מפתחים

בשבוע שעבר הרשויות הישראליות הוציאו 5 צווי הריסה ל-5 בתים בחלק הירושלמי של ולאג'ה. זו הפעם השלישית מאז אפריל שמחולקים צווי הריסה בכפר.

באפריל הסברנו שהוצאת צווי הריסה לראשונה מאז בניית הגדר בכפר (והריסה של 3 בתים) היא צעד דרמטי. כעת אפשר לקבוע שלא מדובר באקט חד פעמי אלא במדיניות חדשה של ביצוע הריסות בכפר למרות שהגדר מנתקת אותו מירושלים. להמשיך לקרוא

סדנה ללימוד טכניקות של חקלאות פלסטינית מסורתית – 14 במאי

סדנה ללימוד טכניקות של חקלאות פלסטינית מסורתית
בהנחיית יאסר חליפה
יום שבת 14 במאי  8:30-15:30

אנחנו נפרדים מעונת האביב וזה זמן מצוין לסדנה נוספת עם יאסר – והפעם גידולי קיץ. הלימוד הוא מעשי דרך התנסות ישירה. את מה שנלמד תוכלו ליישם בגינה בבית.

נלמד:
• הכנת הקרקע – טיוב, פילוח ויצרת ערוגות במספר טכניקות
• שתילה וזריעה ישירה- הפעם גידולי חורף
• השקיה – מספר שיטות מסורתיות וכן התאמה לתנאים מודרנים

והכל בטראסות היפהפיות של ולאג'ה.

הסדנה מתאימה לאוהבות ואוהבי אדמה באשר הם, בעלי ניסיון וכן מי שלראשונה חושבים על יצירת גינת ירק.
המעוניינים יוכלו לקנות זרעים של ירקות הבלדי אותם מגדלים חקלאי ולאג'ה.

היכן: אדמות ולאג'ה ליד ירושלים.
מתי: יום שבת 14 במאי 8:30-15:30
עלות: 120 ₪ (כולל ארוחת צהרים צמחונית). מחיר מופחת לבני זוג או למי שהשתתפו בסדנה בעבר.
הרשמה: נא מלאו את טופס ההרשמה
שאלות: כיתבו לנו

יאסר חליפה הוא חקלאי מיומן אשר מקדיש את מיטב מרצו לעבודת האדמה. ללא ציוד מכאני, ועם הרבה יצירתיות הוא מטפח גן עדן קטן למרגלות הטראסות העתיקות של ולאג'ה. כל מי שמצטרף ליאסר נדבק באהבת האדמה שלו.

כמו שקוראי הבלוג יודעים, האדמות של יאסר נמצאות בשטח אשר הוכרז כגן לאומי ועם השלמת גדר ההפרדה בכפר עלולה להיחסם הגישה שלו ושל שאר תושבי הכפר לאדמות. הפעילות שלנו עם יאסר היא דרך לסייע לו ולאנשי ולאג'ה לשמור על אדמותיהם.

נשמח אם תשתפו את האירוע בפייסבוק ותזמינו חברים שעשויים להתעניין.
תמונות מסדנאות קודמות:

לראשונה מאז בניית גדר ההפרדה – הריסות בתים בולאג'ה

מדינת ישראל הרסה אתמול (שלישי, 12 באפריל) 3 בתים בחלק הירושלמי של ולאג'ה. דחפורים מלווים בכוחות גדולים של חיילים פשטו על הכפר בסביבות 4:00 בלילה והחלו בהריסת הבתים: בית עם שתי יחידות דיור שטרם נכנסו לגור בו, בית של משפחה בת חמש נפשות ובית של בחור צעיר שזה עתה התארס. הבחור הוא מחמוד, נכדו של חברנו הקרוב אבו נידאל שחלק ממי שהיו איתנו בכפר זכו לבקר אצלו.

הריסות של מבנה עם שתי יחידות דיור

הריסות של מבנה עם שתי יחידות דיור

ההריסות בולאג'ה מצטרפות לגל הריסות גדול שישראל מבצעת בחודשים האחרונים ברחבי הגדה המערבית – ח'ירבת טאנא, אום אל ח'יר, הישובים הבדואים בין ירושלים למעלה אדומים ועוד ועוד. מאות רבות של אנשים איבדו בחודשים הללו את בתיהם וקהילות שלמות נמצאות בסכנה מוחשית של גירוש. ארגון רגבים, ח"כ מוטי יוגב וגורמי ימין נוספים מפעילים לחצים עזים לביצוע הריסות אכזריות אלו שמטרתן לסלק פלסטינים משטחי C (התכנית הרשמית של הבית היהודי היא לפעול לסיפוח שטחי C  כשכמעט כול האוכלוסיה הפלסטינית כלואה במובלעות של שטחי A ו-B).
מהיום הראשון שהגענו לולאג'ה אומרים לנו אנשי הכפר "ישראל לא רוצה אותנו פה ופועלת לסלק אותנו".

ההריסות בולאג'ה עלולות לשאת איתן משמעות קשה יותר מעצם 3 הבתים שנהרסו. מאז שהתחילו העבודות על בניית גדר ההפרדה שניתקה את ולאג'ה מירושלים (למרות שכשליש מהכפר סופח וכלול בתחום השיפוט המוניציפלי של העיר) הפסיקה ישראל להרוס שם בתים. גם בצפון ירושלים יש 8 שכונות פלסטיניות – שבהן חיים היום כ-100,000 מזרח ירושלמים – שלפני עשור נותקו מהעיר בידי גדר ההפרדה. בכל השכונות המזרח ירושלמיות שנותרו מעבר לגדר הפסיקה המדינה להרוס בתים – נחמה פורתא על ההזנחה המוחלטת של השכונות הללו. אם ההריסות אתמול אינן מעשה חד-פעמי אלא מעידות על שינוי מדיניות הרי שמדובר באיום קשה ביותר.

המראה של בית הרוס הוא דבר נורא. קשה מאוד לפגוש משפחה שזה עתה איבדה את ביתה. ביקרנו אתמול את המשפחה של מחמוד. אביו מאהר, דיבר בקול מדוד ושקט, הראה את הספות המחוצות מתחת להריסות, הסביר בלי התלהמות את שאירע. הבחורים הצעירים, חברים של מחמוד, היו גם הם ענייניים, ידידותיים אפילו, אל הישראלים הזרים הללו שצבא הכיבוש שלהם השתולל באותו בוקר בכפר והרס את ביתו של חברם. מחמוד עצמו היה שבור. ישב בפנים אפורות ונפולות וכמעט לא הוציא מילה.

הבית ההרוס של מחמוד

הבית ההרוס של מחמוד

מחמוד הוא בחור בתחילת שנות ה-20 שלו שתמיד כשפגשנו אותו היה אנרגטי ואופטימי. יש לו היזמה של אנשים צעירים ומוכשרים, מבסוט מעבודתו כטבח בבית לחם ומתכנן תכניות לפתוח מסעדה משלו. בחוסר התוחלת שבה חיים בולאג'ה ובמיוחד בשלל המכות שחסמו את עתידם של סבו ודודיו הרוח שלו היא דבר שכלל אינו מובן מאליו.  אז הנה, ישראל הראתה לו את חוסר השחר שבפלסטיני שמדמיין אפשרות של חיים נורמלים.

יהיה מי שיגיד שההריסות בוצעו כחוק ושעברייני בניה אינם זכאים להתלונן. אלא שישראל היא זו שיצרה מציאות שבה אין לאנשי ולאג'ה אפשרות לבנות באופן חוקי. למרות הסיפוח לירושלים העירייה מעולם לא הכינה תכנית מתאר לכפר ולכן אין אפשרות לקבל היתרי בניה. את תכנית המתאר שבשנת 2009  יזמו התושבים בסיוע עמותת במקום והאדריכל קלוד רוזנקוביץ, סירבה עיריית ירושלים לאשר: בהתנחלות הר גילה הצמודה לכפר המדינה מאפשר בניה רבה וכך גם בשכונת גילה שמעבר לואדי מהכפר. חלקים משתיהן בנויים על אדמות הכפר. בולאג'ה אסור לבנות. דרך אגב עיריית ירושלים – והמדינה – מעולם לא סיפקו כל שירות או השקיעו ולו שקל בכפר שחלקו כאמור סופח לעיר: לא סלילת כבישים, לא בתי ספר, לא טיפת חלב אפילו לא פינוי אשפה. כנראה שלכך הן אינן מחויבות.

אבל יתר על כן, מתברר שהריסת ביתו של מחמוד (איננו יודעים לגבי שני הבתים האחרים שנהרסו) נעשתה שלא כדין: פקחי הבניה מסרו ביום ראשון האחרון לפני חצות את הצו המודיע על בניה ללא היתר והריסה צפויה. למחרת בבוקר פנתה המשפחה לעורך דין וזה מיהר לבית המשפט והצליח להוציא צו לעיכוב ההריסה עד לבירור משפטי. ובכל זאת, בלילה בין שני לשלישי (פחות מ-30 שעות אחרי ההתראה שמסרו הפקחים) הגיעו הדחפורים לבצע את ההריסה תוך התעלמות בוטה מההליך המשפטי.

קשה לעמוד מול כוחה ההרסני של המדינה. ובכל זאת יאוש הוא פריבילגיה שלא כדאי שנרשה לעצמנו. תמיד יש מה לעשות – לפעול יחד עם אנשי הכפר, מול ההרס לבנות יחד, ליצור ולחזק קשרים. ומי שלא יכול להגיע לכפר יכול לספר לחברים, יכול לארגן חוגי בית, לתרום לארגוני זכויות אדם ולתת את הסיוע הקטן שלו בדרך לשינוי הפוליטי שהכרחי שיקרה.

הריסות ביתו של מחמוד על רקע השקיעה - כרגיל בולאג'ה היופי והכאב מהולים זה בזה

הריסות ביתו של מחמוד על רקע השקיעה – כרגיל בולאג'ה היופי והכאב מהולים זה בזה